<h1>או"ז הלכ' יו"ט סימן שכ"ט</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ביצה שנולדה ביו"ט בש"א תיאכל בו ביום ובה"א לא תאכל בו ביום. במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב"ה אוכלא דאפרת הוא, אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה הוא. ומאי קושיא דילמא ב"ש לית להו מוקצה וס"ל כר"ש דאמר פרק כירה (שבת מ"ד ע"א) מותר השמן שבנר שבקערה אסור דברי ר' יהודה ור"ש אומר מותר. קס"ד מאן דשרי במוקצה בנולד אסור ולהכי פריך מ"ט דב"ש. פירש"י דאילו במוקצה סבירא להו דלא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע ליה דניהוי דעתיה עלויה. והשתא לפי סברא זו כך הוא שזאת התרנגולת העומדת לגדל ביצים (כגון) [דינה כמו] התרנגולת העומדת [לאכילה] דתרוייהו שרי לשחוט ולאכול.
והקשה רבינו יצחק ב"ר אשר לפי פירש"י שמפרש טעמא דנולד משום דלא ידע ליה דניהוי דעתיה עלויה, א"כ מעיקרא נמי כי פריך אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה הול"ל משום נולד כדמסיק השתא. ותו גבי עצמות וקליפין בה"א מסלק את הטבלה כולה ומנערה, ואמאי והא ידע בודאי שכשיאכל יהיו לפניו עצמות וקליפין ודעתיה עליהן. הלכך פירש רבינו יצחק ב"ר אשר דלא שייך לומר נולד אלא שנשתנה ונעשה ראוי לדבר שלא היה ראוי לו מתחילה, כגון ביצת התרנגולת העומדת לגדל ביצים דכשהיתה במעי תרנגולת לא היתה ראויה לאכילה ועכשיו שנולדה נעשית ראויה לאכילה הלכך הויא ליה נולד. אבל ביצת תרנגולת העומדת לאכילה לא שייך למימר בה נולד שגם במעי התרנגולת היתה עומדת לאכילה.
וראיה לסברא זו מפרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"א] גמ' פתילת הבגד, א"ר יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה ור"ש מתיר, מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהן דברי רבי יהודה ור"ש מתיר, מסיקין באגוזין אבל אין מסיקין בקליפיהן דר"י ור"ש מתיר, וצריכא דאי אשמעינן בקמייתא בההיא קאמר ר"י דמעיקרא כלי והשתא שברי כלי והוה ליה נולד ואסור אבל תמרים דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אימא שפיר דמי ולא יהיה בו משום נולד קמ"ל, פירוש דהואיל דמעיקרא מיכסיא והשתא מיגליא הוה ליה נולד. הא למדת דלא מיקרי נולד אלא בדבר שמשתנה לאחר שנולד ממה שהיה עומד לו קודם שנולד. הלכך תרנגולת העומדת לגדל ביצים שביצתה בחייה לא קיימא לאכילה כשנולדה וקיימא לאכילה אסורה משום נולד, אבל תרנגולת העומדת לאכילה שביצתה בחייה קיימא לאכילה כשנולדה וקיימא לאכילה לא אסורה משום נולד, דאע"ג דמעיקרא מיכסיא והשתא מיגליא בהא לא איכפת לן דאין סברא זו מועלת אלא בגרעיני תמרים דלא חזו לאכילה כלל ולא דמו לאימייהו.
ומיכן הבאתי ראיה להחבר ר' חיים ששאלני זו השאלה יודיעני מורי על מעשה שנעשה בינינו עתה בשבועות שנכריה אחת שפחת ישראל חלבה חלב יום שבת הסמוך ליו"ט ולמחר ביו"ט תיקן ישראל מאותו חלב מלייתא, והיה נראה לאסור מידי דהוה אביצה שנולדה בשבת דאסורה ביו"ט. ומורי ר' יעקב ב"ר נתן מתיר ואומר דהא דאסרינן ביצה שנולדה בשבת ביו"ט לפי שאם היתה נולדה ביו"ט היתה אסורה, הלכך כשנולדה בשבת נמי אסורה ביו"ט משום הכנה. אבל חלב אם היתה נכרית חולבת ביו"ט היה מותר לישראל לתקן ממנו מלייתא משום דאמרינן פרק חבית [שבת קמ"ד ע"ב] חולב אדם לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, ומפרש ר"ת דמיירי ביום טוב אבל בשבת דבהמה לא חזיא לאכילה הויא לה פסולת והוי כמסיר אוכל מתוך הפסולת כדפיר"ת. והלכך כיון דביו"ט מותר לחלוב בתוך המליאתה הוי כמו לקדירה, הלכך גם אם חלבה נכרית בשבת מותר ביו"ט, ואפילו אם חלבה לתוך הקערה דסוף סוף ישראל לא נהנה מזה כלום שאם היה רוצה היה חולב לתוך המליאתא ביו"ט, ודמי למים שהביא עכו"ם בשבת דרך רה"ר דמתיר ר"ת משום דאם היה רוצה ישראל היה הולך לשם לשתות. ואע"ג דבשבת היה אסור אפילו אם חולב לתוך הקדירה דהוי דישה כדפר"ת, כיון דביו"ט שרי אין לאסור משום הכנה אלא דבר שביו"ט עצמו אסור.
ולי היה נראה דכל דבר שאסור בשבת אע"ג דביו"ט שרי [אסור] משום הכנה, וראיה משיירי פתילה ושיירי מדורה שכבו בשבת דאסורים ביו"ט כדאמר בירושלמי [ביצה פ"א ה"א] ופירש בספר תרומות דמשום הכנה הם אסורים, אע"ג דשיירי פתילה ושיירי מדורה שכבו ביו"ט היו מותרין אפ"ה אותן שכבו בשבת דאסורים בשבת אסורים גם למחר משום הכנה. ועוד חשבתי ראיה מתחילת מסכת ביצה דאמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה והכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן וקסבר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה והויא לה הכנה. משמע דווקא נגמרה מאתמול אבל אם לא היתה נגמרה כי אם היום היה מותר דהא קיימא תרנגולת לאכילה, אפילו הכי כי נגמרה בשבת אסורה דלא קיימא לאכילה הלכך אסורה ביו"ט חיים ב"ר משה.
נעמו לי דבריך החבר חיים כי חיים הם למוצאיהם ויפה עיינת ואל האמת כיונת ולהלכה הסכמת דאסרת המלייאתא משום הכנה, דודאי דמיא לביצה שנולדה בשבת דאסורה ביו"ט מפני שאין שבת מכין ליו"ט. הכי נמי חלב שחלבה נכרית בשבת ואפילו נטפטף מדדי הבהמה ממילא בשבת אסור ביו"ט משום הכנה, דהואיל והאי פרה הקצוה לחליבה ולא קיימא לאכילה חלב היוצא ממנה הוי נולד ואסור, כדפרכינן בריש פרקין במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה וכו' קס"ד אפילו מאן דשרי מוקצה בנולד אסור. והשתא תמה על עצמך מעיקרא נמי כי פריך אוכלא דאיפרת הוא אמאי לא קאמר דטעמייהו דב"ה משום נולד. ופירש רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל דהתם לא הוה מצי למימר דהואיל דהאי תרנגולת קיימא לאכילה וכו' כדפרישית לעיל. הלכך חלב שנחלב ביו"ט אפילו ממילא אסור ביו"ט לא שנא נחלב לתוך הקערה [לא שנא נחלב לתוך הקדירה] מ"ט דשרית דנחלב מאתמול הוי, אתמול שבת הוי ואין שבת מכינה ליום טוב. וההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה ועומדת לאכילה דאי בעי שחיט לה, ואפ"ה לתוך הקערה אסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה אבל לתוך הקדירה מעיקרא אוכל והשתא אוכל וליכא נולד כלל ושרי.
והשתא אתי שפיר דאסרינן חליבה ביו"ט ולא שרינן לה כמו שחיטה ואפייה ובישול, דחליבה גופא לא מיתסרא אלא משום [נולד] ואפילו כשיחלוב אסור ולא הוי אוכל נפש. ותו אפילו לדעת החבר יעקב לא דמיא למים שהובאו בשבת דמתיר ר"ת, דהתם טעמא דאיסורא שנעשית בהם מלאכה בשבת והואיל שהוא יכול ללכת שם ולשתות אינו נהנה מאותה מלאכה, אבל הכנה דאסר רחמנא אינו בעבור איסור מלאכת שבת אלא גזירת הכתוב הוא שלא תהא שבת מכינה ליום טוב. ותדע דאילו השוחט בשבת מותר בחול מן התורה אפילו לר' יוחנן הסנדלר כדמוכח באלו נערות [ל"ד ע"א] ואילו ביו"ט שלאחר השבת אסור משום הכנה ובחול שרי דאין בו משום הכנה הלכך אין לדמותו כלל למים. ותו דאין יכול ישראל כלל לחלוב ביו"ט אפילו לתוך הקדירה ואע"ג דבה"ג מוכח להתירא פר"ח דליתא לא לדרב ולא דשמואל אלא כדרבי יוחנן דפרק חבית [שבת קמ"ד ע"ב] דאסר, והוא הזכיר שיש מתירין וכתב בשם רבותיו דאין לסמוך עליהם ולהתיר אלא הלכה כר' יוחנן לאיסור. ור"ת נמי לא נזקק לפסוק הלכה כרב חסדא אלא לפרש דבריו שהיה קשה לו על פירש"י ופירש דבריו ביו"ט, אבל לפסוק הלכה כרב חסדא לא נזקק ואפשר שפיר שיסבור כפר"ח שהלכה כר' יוחנן. ותו שאפילו אם היה הלכה כרב חסדא הרי הנכרית חלבה לתוך הקערה ונאסר החלב מיד. וגם הראיה שכתבת מריש פרקין ראיה טובה היא וראוי לסמוך עליה. וההיא דשיירי פתילה ושיירי מדורה שכבו אינה ראיה כלל, כי אינו כספר התרומה שפירש מטעם הכנה אלא משום קדושה היא ושלום יצחק ב"ר משה נב"ה.
